תגית:הריון בריא

כשרועי, בעלי הציע לי נישואים , לא דמיינתי כמה מהר אני אהפוך לאמא . למעשה לא דמיינתי בכלל אף פעם במהלך חיי אותי כאמא. היה לי תמיד ברור שאתחתן ויהיו לי ילדים אבל תמיד זה היה נראה רחוק ממני. גם בגיל 31. בנוסף, אני בנאדם סופר אדיש , שלא מוטרד מכל בעיה קטנה , בדיוק ההפך מהאמא האולטמטיבית. יש כזה דבר בכלל, אמא אולטימטיבית?

כחודשיים וחצי לפני החתונה , נסענו לירח דבש מוקדם: ניו יורק, מיאמי , קרוז לבהאמס, דיסינילנד ובחזרה לניו יורק והבייתה.

כשנחתנו כבר התחלתי להרגיש מסוחררת והטפשת התחילה לחגוג. אני אחת המתכננות טיולים הטובה ביותר שיש , פתאום מצאתי כל מיני חורים , כמו למשל לאסוף את הרכב משדה תעופה אחר , שלא נחתנו בו, להגיע לקרוז אחר במקום הקרוז שלנו ולהפסיד אותו, ועוד כל מיני אירועים כאלו.

כשעלינו לקרוז , היו לי בחילות קשות, אבל שוב , האשמתי את בחילות הים שלי, תמיד כשאני בספינה על הים, אני מקיאה , בחילות קשות ועוד ועוד. אז לא הייתי מופתעת. בסוף הטיול, כשהגענו לניו יורק , התחלתי לחשוד, ומה אם אני בהריון?

מעולם לא הייתי עוקבת הדוקה אחרי המחזורים שלי אבל היה זכור לי שקיבלתי לפני איזה חודש ואני צפויה לקבל בימים הקרובים. הבחילות העצימו יותר ויותר, ויום לפני הטיסה פשוט רועי העלה את זה. וכשהוא אמר את זה בקול רם – פתאום הבנתי – זה אפשרי! ניגשתי לחנות הפארם המקומית ורכשתי בדיקת הריון , ליתר בטחון, ״לשלול את זה״. אחרי שהשתמשתי בבדיקה, הנחתי בצד , ונכנסתי להתקלח ל2 דקות וכשיצאתי לא האמנתי שאני רואה 2 פסים! לא הגיוני. לא ייתכן הדבר שאני בהריון. הרי קיבלתי וסת? (בדיעבד, הסתבר שזה היה דימום השתרשות או דימום התחלתי ולא באמת וסת).

הלכתי לישון וחשבתי על הקוקטייל בקרוז ששתיתי והסושי שאכלתי והיה לי ממש קשה לעקל את העובדה שאני הולכת להיות אמא. למרות העובדה שיש לי בן זוג, ואנחנו אפילו מתחתנים בעוד חודשיים, עברה בי המחשבה להפיל. חשבתי לעצמי שילד מביאים מתוך רצון, לא מתוך טעות. ושזה אמור להיות מתכונן. ואיך פתאום אני אביא עכשיו ילד לעולם כשאני מרגישה בעצמי ילדה?

בדיעבד, איזה טעות זאת הייתה אם הייתי מפילה ולא מקבלת את הדבר היקר לי מכל היום. איזה מזל שהמחשבה הזאת עברה מהר מאוד ובמקומה נכנסו לי לראש מחשבות על אימהות והנקה. למחרת טסנו בחזרה לישראל ושם כמובן התחלתי במעקב הריון, בו התברר לי שאני כבר בחודש שני!

ההכנות לחתונה היו קצת לא פשוטות, זאת הייתה תקופת החגים, בה לצערי סבא שלי היקר נפטר בערב ראש השנה , אז ככה שכל התקופה הזאת הייתה מהולה בשמחה ועצב. מצד אחד אני מתחתנת ואני בהריון, מצד שני המשפחה שלי באבל ואמא שלי עצובה וזה לא כיף. אבל אלו החיים.

הלכתי למדידות של השמלה והחזה שלי גדל באופן משמעותי שהיו שצריכים להרחיב לי את השמלה במעט. לשמחתי הבטן, עדיין לא יצאה ממש בחתונה . טוב נו , הריון ראשון ככה אומרים. החתונה הייתה כשהייתי כבר בשבוע 16 והכול היה פשוט נפלא. בלי בחילות , תחילת טרימסטר שני , תענוג . זאת התקופה הכי יפה בהריון .

המשך מהלך ההריון היה תקין , מלבד תת פעילות של בלוטת התריס שהתפרצה לי במהלך ההיריון וארחיב על זה עוד הרבה בהמשך, הכול היה בסדר. עבדתי עד היום האחרון. לא חושבת שלקחתי אפילו יום מחלה אחד. לא התלוננתי על שום דבר (חוץ משאסור לי לאכול סושי עם דג נא) עבדתי די המון שעות והייתי חוזרת בשמונה, תשע בערב ופשוט קופצת ישר למיטה.

כשהגעתי לסוף שמיני , התחלתי לנקות בשיגעון את הבית, להתחיל להחליף ארון חורף לקיץ, להתחיל לזרוק חלק מהדברים ולפנות מקום לתינוקת שלי שתגיע אליי בקרוב.

יום שבת בצהרים, ישבתי עם בעלי הטרי בספה וצפינו בטלויזיה, ופתאום אני אומרת לו אתה קולט שעוד חודש בערך תהיה לנו כאן תינוקת בחדר? המחשבה על זה כל כך ריגשה אותי. תינוקת משלי, תינוקת שלא תעזוב אותי אף פעם. איך אפשר להסביר כמה אושר זה מסב? לא ידעתי ולא תיארתי אפילו.

והנה אני כבר בשבוע 36. בעוד שבועיים בעלי נוסע לנסיעת עבודה באילת לסופ״ש ומציע לי להצטרף אליו. ואני חושבת על זה שאיזה כיף, שבועיים לפני הלידה אני עוד אהיה בחופשה אחרונה לפני שנהפוך לשלושה. וגם המחשבה של לקנות מוצרים לתינוקת ללא מע״מ קסמה בעיניי ואני זוכרת שאפילו הזמנתי בגד ים להריון כדי שאוכל להשתזף טיפה לפני הלידה.

פשוט מחשבות של אישה אדישה שאין לה עדיין ילדים.

כמה ימים לפני הנסיעה לאילת, כולם אמרו לי שהשתגעתי. איך אני נוסעת בשבוע כל כך מתקדם וקרוב ללידה למקום שנמצא 5 שעות נסיעה מהבית. האמנתי שיהיה בסדר , וכל הזמן הדהד בראשי המחשבה שאומרים שהריון ראשון בדרך כלל סוחבים עד הסוף, שהגוף לא יודע עדיין לזהות צירים ולכן מושכים בדרך כלל.

אז נסעתי. גם בעיקר כי אני בנאדם זורם ודיי אדיש (כבר אמרתי? ) ועושה מה שנראה לי לנכון ולא חושבת לפני עד הסוף.  כמובן שנסענו ברכב (כי הדעה הרווחת היא שאסור לאישה בהריון לעלות על טיסה בחודש כל כך מתקדם ואיכשהו אני פשוט קניתי את זה) הנסיעה הייתה ארוכה ומסורבלת. היו הרבה קפיצות והכביש לא היה חלק וכשהגענו לחדר שלנו באילת, נחתי קצת כי באמת זה היה קשה אבל הייתי ערוכה מהר מאוד ליום קניות ואחרי זה אפילו להשתכשכות בבריכה.

התלבשתי , התגנדרתי והופ יצאתי לדרך! אחרי ממש מספר צעדים בודדים, התחלתי להרגיש מין מים שזולגים לי על הרגל. כאילו עשיתי פיפי ולא הרגשתי זאת. חזרתי לחדר, ניגשתי לשירותים. הסתכלתי על התחתונים שלי וזה היה קצת מוזר , זה היה שקוף, והיה לזה ריח לא נעים. והרי עשיתי קורס הכנה ללידה ואני בתוך תוכי ידעתי בדיוק מה זה כנראה. אבל התעלמתי ואמרתי שטויות. גם אם כן, כמות כזאת קטנה , לא נראה לי אומר משהו.

המשכתי עוד ללכת לכיוון הקניון ברגל. וכל כמה צעדים אני מרגישה עוד טיפות ועוד טיפות זולגות על רגלי. התקשרתי לאחותי שכבר מנוסה ויש לה שלושה ילדים , ואמרה לי מיד לגשת לבית החולים. חשבתי שזאת הגזמה פראית וביקשתי מהתינוקת הקטנה שלי שתמתין עוד קצת בפנים, רק עוד יום אחד לפחות. או עוד כמה שעות שאספיק לקנות וליהנות מהיום הזה שלי. אבל לא, זה המשיך לזלוג ולזלוג ואז הבנתי שאין מנוס. התינוקת רוצה לצאת. לקחתי מונית מיד לבית החולים המקומי באילת. ושם אחרי המתנה דיי קצרה התקשרתי לבעלי שנמצא בלחץ מטורף של עבודה ״ירידת מים – צריכה ללדת תוך 24 שעות, מה עושים?״

הבעל החמוד שלי הגיע דיי מהר לבית החולים ושם הציע לי לקחת טיסה בחזרה ושהוא יגיע עם הרכב בעוד כמה שעות. אחרי שבדקנו שטיסה היא אפילו יותר בטיחותית לנשים בהריון מאשר נסיעה ממושכת ברכב בכבישים שלא סלולים היטב, לקחתי מונית לשדה עם כל הדברים שלי והגעתי לשדה.

בשדה תעופה באילת, הפקידה בדלפק הצ׳ק-אין אפילו לא שאלה שום דבר על עצם היותי בהריון מאוד מתקדם. הגעתי למושב ליד החלון כשלידי יושבת אישה. בעודי משוחחת בטלפון עם אחותי שאני מספרת לה שקצת כואב לי , שאני כבר מרגישה צירים אבל לא משהו ממש שאי אפשר לשרוד.

המטוס המריא אז ניתקתי את השיחה ואותה אישה שיושבת לידי הסתכלה עליי ואמרה לי ״ירדו לך מים ואת יושבת לידי פה במטוס?״ היא נורא נבהלה ומצאתי את עצמי מנסה להרגיע אותה ואומרת לה שאני ממש סבבה וזה עוד יקח בטח כמה זמן עד שאלד וזה לא יהיה פה במטוס.

המטוס נחת ואכן לא ילדתי והספקתי גם להגיע לבית החולים ״איכילוב״ ושם לפגוש את אימי היקרה שהמתינה לי שם. היא כמובן שכחה את תיק הלידה שלי שביקשתי ממנה להביא איתה (למי יש טפשת הריון?) ונאלצתי להסתדר בלי כל הדברים שהכנתי ללידה.  בבית החולים התברר שיש לי פתיחה פחות מ-1 ולכן זה יקח עוד זמן.

רציתי ותיכננתי על לידה טבעית, קראתי ספר על זה ואפילו עשיתי סיור באיכילוב (שזה חובה לפני לידה טבעית באיכילוב) אבל אז הסבירו לי הרופאים הנחמדים שאצטרך לקבל זירוז במידה והלידה לא תתפתח ולא תהייה פתיחה. אני זוכרת בהרצאה על לידה טבעית שהייתי , הסבירו שיש עוד אפשרויות במקרה כזה ואפשר לעשות זירוז טבעי, שנקרא גם ״סטריפינ״ שזה בעצם נעשה ללא כל הרדמה כמובן, הרופאה פשוט מכניסה כמה אצבעות לבפנים, כן , כן , ובאמצעות תנועות סיבוביות מנסה להפריד את קרומי השק העוברי מדפנות הרחם. זה לא כל כך כואב כמו שזה נשמע. זה לא נעים כל כך אבל זה סביל. אחרי זה מתחיל (או לפחות לי) לרדת דיי הרבה דם וזה ממש לא נעים אבל זה לא נורא כי הרי לא הגענו לכאן בכדי ליהנות.  

לאט לאט הצירים התחילו להגיע , בשעה 23:00 הגעתי לפתיחה 2 , הכאבים עדיין היו נסבלים , אבל בגלל שמי השפיר המשיכו לזלוג , יחד עם דימום לא קטן החליטו להעביר אותי למחלקת בהריון בסיכון שאהיה במעקב תכוף יותר.

כשהגעתי למחלקה , אחי הגיע עם תיק הלידה שלי וסוף סוף יכולתי להשתמש בעלי הפטל שהזמנתי מבעוד מועד מ״בייבי טבע״ על מנת לעודד את התפתחות הלידה. טיפ קטן: זכרו שהעלים מגיעים בלי שקיק ולכן צריך להביא גם כלי לעלי התה. בשעה 1:00 בבוקר בעלי הגיע מאילת ואחרי כמה דקות נכנסה אחות והסבירה שמעבירים אותי לחדר לידה כיוון שמי השפיר מתחילים להתרוקן.

זה הרגע שבו באמת פחדתי. פתאום התחלתי לחשוב על דברים נוראיים והתחלתי להיות חרדתית. כמובן שויתרתי כבר על לידה טבעית. העדפתי כמובן לא להגיע לקיסרי אבל מה שהכי ייחלתי לו בשלב הזה , שהעוברית שלי תהיה בסדר ושתדע שאני מחכה לה כל כך ושלא תעשה לי פדיחות. אני רוצה אותה (כל כך) בחיים שלי.

הגענו בערך ב2:00 לחדר לידה, המיילדת נכנסה. היה לה מבטא דרום אמריקאי והיא הייתה סופר מקסימה! חיכינו עוד שעה בחדר לידה שאולי הלידה תתפתח יותר אבל עדיין הייתי בפתיחה 3 ולכן הציעה שאקח זירוז פיטוצין על מנת שלא אצטרך להגיע לקיסרי בעוד כמה שעות . הסכמתי ועשינו ממש תכנית לידה , קודם חוקן, אחרי זה אפידורל, אחרי זה פיטוצין. והכול התבצע בכל כך הרבה נועם ושלווה.

אחרי שחיברו אותי לאפידורל וקיבלתי את הפיטוצין, היינו צריכים לחכות שבעצם הפתיחה תגיע ל10, פתיחה מלאה, של 10 אצבעות. והמיילדת הגיעה לבדוק אותי כל חצי שעה לראות מה המצב. בין לבין אני פשוט נרדמתי . היה לי מאוד קר , כנראה מהאדרנלין של האפידורל וכל הסיטואציה אבל הצלחתי להירדם כל פעם לכמה דקות.

ואז היא פשוט הגיעה ואמרה לי ״רוזי, הגיע הזמן לקום, הגענו לפתיחה של עשר!״

הכול ממש היה קסום ורגוע אצלה , ויאמר לזכותי שגם אצלי. והתחלנו עם הלידה בערך בשעה 6:00. אחרי הרבה, אבל לא מאוד, לחיצות וניסיונות, העוברית היפיפייה והקטנטונת שלי יצאה לעולם בשעה 6:42 ופתאום לא ידעתי מה עליי לעשות. הביאו לי אותה ושמו לי אותה על החזה. גור קטן שלי. הסתכלתי עליה ולא האמנתי. פתאום אני רואה את הפרצוף שלה , ומעכשיו לא צריך יותר לדמיין. איזה מושלמת היא. איזה עדינה. איזה קטנה. פשוט יצור חסר אונים שזקוק לחום שלי. ואו-הו כמה חום יש לי להעניק לה!

אין אושר גדול מזה.

הלידה עברה בשלום, אמנם היתה בעיה קטנה אחר-כך בהוצאת השילייה ונאלצנו להוציא לי אותה ידנית (לא הצלחתי להוליד אותה) וזה היה לא הכי נעים.  ולא אשקר שכל הלידה הייתה מלווה בפחדים וכאבים,  אבל מי זוכר את זה?